היה או לא היה? כמה "מרימיות" היו במצרים?
כתוב בתורה: "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת. ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. וַתֵּתַצַּב אחותו מרחוק, לדעה מה יעשה לו". במהלך עבודתי נפגשתי עם נשים רבות שסיפרו לי סיפור דומה לסיפורה של מרים:
אורית': "אני נמצאת על שפת נהר, במצרים, אני נערה. יש ילד קטן בתיבה. מה? אני מרים?! לא יכול להיות, אבל אני רואה שלוקחים את הילד…".
חנה: "אני אשה עבריה. אני מוטרדת מאד עכשיו. אני עם תינוק קטן, לוקחת אותו בתיבה ושמה אותו בנהר. אני שומרת עליו מרחוק…".
יעל: "אני במצרים, בחורה, יש לי תפקיד. אני שמה בתיבה ילד קטן, הוא בוכה ואני מרגיעה אותו, אני מניחה את התיבה על המים והולכת. כמו מרים…".
תהיתי: האמנם כל הנשים הללו הינן מרים הנביאה? יש לציין שראיתי את המחזה עם המטופלות ולא יתכן שהן המציאו את הסיפור. החלטתי לחפש במקורות, והנה הובהר לי העניין.
נאמר הרי שבנות ישראל "פרו וישרצו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם". מדוע כה חששו המצרים מבני ישראל? מדוע חששו מקומץ של אנשים שמתרבים?
אלא שבני ישראל "רבו ויעצמו במאד מאד" (המדרש אומר: שישה בכרס אחת…), ואילו המצריות הפכו לעקרות. רק אז החלו לחשוש מעָצמת הקומץ הקטן הזה שבבת־אחת מכפיל, משלש ואף מחמש גם מששה את עצמו, ולכן החליטו להשליך ליאור את הזרים.
מאחר שהמצריות היו עקרות ושוועו לילדים, הלכו לקחת להן ילדים שהונחו ביאור. כך שההמצאה של יוכבד לא היתה המצאה פרטית – לא רק היא שילחה את בנה משה ליאור, אלא עוד נשים עבריות רבות שהחליטו להציל את ילדיהן שלחום בתיבת גומא במורד הנהר, בתקווה שאשה מצרית תקחם ותגדלם בביתה.
ילדים רבים גדלו בבתי המצרים, ויש אומרים שאלה הם ה"ערב רב" שיצאו עם בני ישראל ממצרים. כך נפתרה תעלומת "ריבוי המִרְיָמִיוֹת" שחוויתי במהלך עבודתי.