האמנם?
אנו מעמיסים על האוכל
את מלוא "כובד משקלנו"
קראנו לה בשמות גנאי שונים ומשונים :
אכילת לב, אכילה רגשית, אכילה מנטלית,
רק לא
לאכול כדי לחיות
אין חיה כזו אצלנו
בעולם המתועש, המהיר, הזמין , התאוותני, הקורץ
עצוב לך ומר –קחי מנת שוקולד
בחשי את הלב במתיקות
הרדימי רגשות
אכלי ואז
הקיאי
את כאביך,
תהי רזה
ומכורה.
חגית הגיעה אלי לשחזור רוצה להבין מה ה"אישו" שלה עם האוכל:
"אני באפריקה, אין אוכל זמין, אני רזה רעב אבל לא מידי האוכל מינימלי כולם רעבים אבל לא מתים מרעב אנחנו חיים ולאוכל אין משמעות מלבד צורך קיומי, אין "אישו" סביב האוכל…"
היום כשאני עצבנית אני טורפת שוקולד,
איך אתמיר את הזכרון הזה?
אזכר בשמש אכניס אותה ללב במקום שוקולד,
ואזכיר לעצמי ששוקולד אינו פתרון לכאבי לב
גלגול נוסף…
"אני ילדה קטנה על הרצפה אכלתי משהו מורעל אמא נמצאת על ידי
אני לא מרגישה טוב אני מקיאה, ומקיאה וכך אני ניצלת"….
היום כשהייתי ילדה חשתי שאין שמים אלי לב חסרה לי האהבה
הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי ואז הקאתי
כי זה הזכיר לי שלא היה לי טוב בעבר וכשהקאתי ניצלתי
האוכל התחבר לי לרגשות,
ובאמת כשהקאתי קיבלתי תשומת לב,
חשבתי שהאוכל לא טוב לי,
והיום כשאני מרגישה לא אהובה
אני אוכלת שוקולד
ורוצה להקיא…."
הלוואי שכולנו נדע ונפנים שאוכל זה לא "אישו"….