בפרשתנו חיי שרה אנו פוגשים פעמיים את המונח "עין" – מעיין.
פעם אחת כאשר אליעזר מבקש אות מה' אודות זו שתבוא ותגמיעהו מים:
"הנה אנוכי ניצב על <<עין המים>> ובנות ואנשי העיר יוצאות לשאוב מים"
ובפעם השניה כאשר לבן שומע שמגיע אליעזר ורץ לקראתו:
"ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל <<העין">>

לעין שני פנים:
העין קולטת וסופגת את מה שהיא רואה, ומתרגמת את הנראה לתמונה. זו השפעה מהחוץ פנימה, עצם או אירוע אובייקטיבי, הנראים למתבונן מבחוץ.
וכך אף אליעזר מתנה תנאי ומביט איך יתגשמו לפניו המהלכים.
ויש ראייה אחרת כעין המעיין הקולט לתוכו מי תהום ומנביע אותם החוצה, לא די בראיה אובייקטיבית, עתה יש לספוג את המציאות ולהקרין החוצה.

מה נקרין?
את מה שיש בנשמתנו ולא בכדי נאמר ש"העיניים הן ראי הנשמה"

איזו עיין יש לך?
"עין טובה". אוהבת, חומלת, מקרינה חום, נדיבות, ואהבה?
או חלילה "עין רעה" השולחת "צרות עין"..

וזהו בדיוק ה"עין" של לבן הארמי- לבן "הרמאי" – שכל מטרת ריצתו למעיין הייתה כשראה את התכשיטים שרבקה קבלה ורץ לעיין – בגלל ה"עין" שלו רץ כדי לקבל לעצמו.

נברך את עצמינו לזכות לראות את הסביבה שלנו ולהנביע מתוכינו מעיין של האהבה ,שמחה, וראיית הטוב להודות על כל היש, ולסלק את המפריענים עם העיינים הפחות טובות מאתנו.

שבת שלום!
יהודית